3.1 הבדיחה – כלי לשימוש במשלבים שונים של
השפה
א. כהן כותב ב"הספר הגדול של הבדיחה והשנינה" ש"אחת
ההנאות הגדולות מן הבדיחות היא ההנאה מן הלשון, ממשחקי המילים, מכפל המשמעויות
שלהן, מהחופש לשחק בהן כרצונך, לבטא את המילים הגסות ביותר ללא מסווים וצנזורה,
מהיכולת לעוות אותן, לגלגל אותן לשפת הרחוב, להשתמש בעגה, לפוצץ אותן בסיטואציות,
לעשות בהן כחומר ביד היוצר".
הלשון היא פונקציה של תהליכים חברתיים-תרבותיים ופסיכולוגיים.
ומאגר הלשוני של הפרט שונה מאדם לאדם בגודלו, בהיקפו ובטיבו, כפי שאפשר לראות
במגוון הבדיחות.
לשם
העמקה בנושה זה, יש להבהיר את המושג: משלב השפה.
"המשלב הוא גיוון הלשון על ידי
בחירה מתוך המאגר הלשוני על רמותיו והתאמת המבע לצורכי התקשורת, בהשפעתם של גורמים
משתנים (הנושא, יחסי מוען-נמען, הנסיבות והערוץ התקשורתי) ובהשפעתם של גורמים
קבועים (השכלה ומעמד חברתי, גיל ומין). (צ. שראל, תשנ"ג)
לפי
שראל יש ארבעה גורמים משתנים:
א. הנושא – התחום התקשורתי או עולם התוכן
(אינו דומה תחום הרפואה לתחום המוזיקה, למשל).
ב. יחסי
מוען-נמען – גורם זה משקף בעיקר נורמות חברתיות. מידת השפעתו היא תלוית תרבות.
ישנן שלוש אפשרויות של יחסי מוען-נמען:
1.
מוען והנמען במעמד שווה (תלמיד-תלמיד)
2.
המוען במעמד גבוה מהנמען (מורה-תלמיד)
3. המוען במעמד נמוך
מהנמען (תלמיד-מורה)
ג. הנסיבות
התקשורתיות – הכוונה למסגרת של הזמן והמקום, ההקשר
והאווירה שבהם מתנהלת
התקשורת.
ד. הערוץ
התקשורתי – תוך כדי הבחנה בין לשון הדיבור ולשון הכתב. לשון
הדיבור יכולה להיות יותר
נמוכה מלשון הכתב. בכל אחד משני ערוצי
התקשורת קיימת הן רמה
פורמלית והן ברמה בלתי פורמלית של התבטאות.
לפרופיל
האישי של כל מוען שלושה גורמים קבועים:
1.
רמת השכלה (גבוה, בינונית, יסודית, ללא השכלה פורמלית).
2.
גילו של הדובר (ילדים לעומת מבוגרים).
3.
מין הדובר (זכר או נקבה – אף הוא קובע את העדיפות
הלשונית)
ניקח
לדוגמה את אחד הגורמים המשתנים:
א. הנושא
– התחום התקשורתי או עולם התוכן
מבחינת
התוכן, הבדיחות שבחרתי להביא במסגרת העבודה הזאת מתקשרות לנושאי הלימוד ומאירות את
הנושא באור הומוריסטי. נושאי הבדיחות משקפים את כל התחומים של החיים שלנו: ילדים,
בריאות, אהבה, משפחה, משכורת, עסקים, חידות, קניות, ידידות, מין, שעות הפנאי וכו'.
הנה רק כמה מהם:
א-1. ילדים
* שאלות ילדים
הילד: דודה, למה את לא מתחתנת?
הדודה: לא רוצים אותי.
הילד: שאלת את כולם?
א-2. בריאות
* אצל הרופא
החולה: יש לי בעיות בגרון.
הרופא: האם גרגרת במי-מלח?
החולה: כן. פעם אחת בקיץ כמעת
טבעתי בים.
א-3. אהבה
* בלי חשבון
האיש: אני מחפש כרטיס ברכה שיביע את אהבתי
העמוקה, את נאמנותי, את רגשותיי הכנים לאישה האחת
והיחידה בחיי.
המוכר: יש לי
בדיוק כרטיס כזה למחירה.
האיש: מצוין, תן לי תריסר.
א-4. משפחה
* תפקידים במשפחה
א': הבית שלי מתנהל ממש כמו ממשלה.
ב': איך?
א': אשתי היא שר האוצר, בני הבכור הוא שר הביטחון,
החותנת שלי – שרת העבודה,
החותן שלי – שר הדתות,
הבת שלי – שרת הסעד, בני הצעיר – שר התרבות והספורט.
ב': ואתה, בוודאי, ראש הממשלה...
א': אני? לא, אני שר בלי תיק.
א-5. משכורת
* שתי סיבות
טובות
המנהל:
אתה מבקש העלאה במשכורת, תן לי שתי סיבות טובות לכך.
הפקיד:
נולדו לנו תאומים.
א-6. עסקים
* המיליון
השני
א':
מחר אני מתחיל לעבוד חזק על מיליון השני שלי.
ב':
המיליון השני? הרי אין לך מיליון ראשון...
א':
נכון, אבל תמיד אומרים שלעשות את המיליון השני קל הרבה יותר...
א-7. חידה
שאלה: מה
מכניסים יבש ומוציאים רטוב, והוא מהנה עד מאוד, מחמם את הלב בחורף וממריץ בקיץ?
תשובה:
שקית תה.
א-8. קניות
* לא כדאי
האישה: אני
רוצה לצאת היום לקניות, יקירי. מה היא תחזית מזג-האוויר?
הבעל: גשם,
שלג, סופת טורנאדו, רעמים וברקים...
ב. המשתנה שמשקף נורמות חברתיות הוא יחסי
מוען-נמען. מצויים בהם פריטי לשון מגוונים כגון: לשון ספרותית (גבוהה), לשון
מקצועית (בינונית), לשון דיבור יום-יומית (נמוכה), לשון מליצית ולשון מדויקת, לשון
ריגושית ולשון ניטרלית וכו'.
משלב –
הבדל בשימוש אצל דוברים של אותה לשון עקב שוני בנסיבות התקשורת. במילים אחרות,
משלבים הם סגנונות הלשון השונים שאנשים משתמשים בהם בנסיבות שונות, או סגנונות
האופייניים לשכבות חברתיות שונות. ש. ברוש ול. ויינבך (1986) מגדירות שלושה
סגנונות לשון: לשון תקנית, לשון מדוברת וסלנג.
לשון תקנית
(לשון סטנדרטית) – לשון המוכרת על-ידי החברה כמופת להבעה פורמלית וכמודל לחיקוי.
היא מעוגנת בחלקה במקורות ספרותיים קדומים בשפה, והיא נקבעת בארץ על-ידי מומחים
ללשון, חברי האקדמיה ללשון העברית ואחרים. הלשון התקנית נלמדת בבתי-הספר ומשתמשת
בשידורי רדיו וטלוויזיה, בעיתונים, בספרים ובכתבי-עת.
לשון מדוברת –
עירוב של לשון תקנית ותת-תקנית, המקובל בדיבור בלתי רשמי, בשיחות בין אנשים מודעים
או במקומות ציבור המוניים. יש המכנים לשון זו: לשון המונית או לשון רחוב.
סלנג –
וריאציה לשונית תת-תקנית, הכוללת ביטויים וצורות שאינם נחשבים לסטנדרטיים, מילה או
צירוף מילים שנוצרו לעת-מצוא על-ידי חוג מסוים בחברה (נוער, חיילים, אנשי מחתרת
וכו') וקנו להם מהלכים לפעמים גם בחוגים עממיים רחבים יותר.
ההקשר התפקודי
והמעמדי קובע מה יהיה המשלב הלשוני של הדוברים:
1. שיחה בין דוברים שיש ביניהם הבדלים
במעמד החברתי, הכלכלי, התפקודי, מחייבת לשון פורמלית, משלב תקני, רמה
לשונית גבוהה.
* הבחנה
מקצועית
עורך-דין הזמין אצל חייט חליפה חדשה. כשמדד את החליפה, גילה שאין בה כיסים.
עורך-הדין:
אדוני החייט, איפה הכיסים?
החייט:
לשם מה לך כיסים? האם ראית פעם עורך-דין המכניס ידיו לכיסים?
* שיח
מומחים
שרלוק הולמס וד"ר ווטסון משוחחים במחנה אוהלים בחצות הליל.
הולמס:
ווטסון, התעורר! מה אתה רואה למעלה?
ווטסון:
אני רואה שמים נקיים מעננים עם המון כוכבים.
הולמס:
ומה זה אומר לך?
ווטסון:
כחובב אסטרונומיה אני מבין כמה העולם גדול וכמה אנחנו רק חלק קטנטן ממנו.
כאדם
מאמין, אני מבין כמה אלוהים גדול וכמה האדם קטן וחלש. וכמטאורולוג
חובב
אני יכול להגיד לך שמחר יהיה יום יפה. אבל
למה אתה שואל, מה זה אומר לך?
הולמס: שגנבו לנו
את האוהל.
2.
שיחה בין שווים מאפשרת לשון תקנית, לשון תת-תקנית לשון מדוברת וסלנג. בין קצוות
אלה קיימת, כמובן, הידברות מגוונת, כגון, שיחה בין שכנים, חברים מילדות או משירות
בצבא וכו'. יש ביניהם, כמובן, הבדלים: מעמד תפקודי, חברתי וכו'. השיחה ביניהם
עשויה להתנהל באופן מורכב ולהכיל מאפייני שיחה מסוגים שונים.
* במסגרת החוק
הנהג: שוטר, אל תרשום לי דו"ח. אני סוכן
משקאות. הנה, קח בקבוק ויסקי משובח.
השוטר: אתה מנסה לשחד אותי?
הנהג: מה פתאום, אני מציע לך אותו בשני שקלים.
השוטר: מצוין, אז תן לי חמישה...
*אחרי ההצגה
צופה א':
מה דעתך על ההצגה?
צופה ב':
דפוקה...
צופה א': לא
הייתי נותן לה ציון כל-כך גבוה...
*ציפיות
דוד: ציפי, קניתי לך מתנה חבל על הזמן.
ציפי: מה זה?
דוד: טבעת-יהלומים.
ציפי: דווקא לא בא לי עכשיו על יהלומים.
דוד: אז מה את רוצה?
ציפי: אני רוצה מרצדס חדשה.
דוד: מאיפה אביא לך מרצדס מזויפת?