1. משנה תורה – רמב”ם הלכות שבת פרק א הלכות א-ד
א. שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר (שמות כ”ג) וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (שמות כ’) לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.
ב. כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת.
ג. וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות.
ד. וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחילה, וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל.
2. תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יג עמוד ב
אתמר: המולל מלילות של חטים – מנפח על יד, על יד, ואוכל, ואם נפח ונתן לתוך חיקו – חייב. אמר רבי אלעזר: וכן לשבת. מתקיף לה רבי אבא בר ממל: ורישא, למעשר – אין, לשבת לא? ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה, ולמעשר הוי גמר מלאכה? – מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי: ולא? והא גרנן למעשר, דתנן: איזהו גרנן למעשר? הקשואין והדלועין משיפקסו, ושלא פקסו – משיעמיד ערמה. ותנן נמי גבי בצלים: משיעמיד ערמה. ואילו גבי שבת – העמדת ערמה פטור! אלא מאי אית לך למימר – מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכא נמי: מלאכת מחשבת אסרה תורה.
3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כב עמוד א
איתמר, רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין. רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד, ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד. רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה. אמר אביי: כל מילי דמר עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל: מדליקין מנר לנר, ומתירין מבגד לבגד, והלכה כרבי שמעון בגרירה. דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
4. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כט עמוד ב
ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה, אמר ליה: כמאן – כרבי שמעון? אימר דאמר רבי שמעון בגדולים, דלא אפשר, בקטנים מי אמר? ופליגא דעולא, דאמר עולא: מחלוקת – בקטנים, אבל בגדולים – דברי הכל מותר. מתיב רב יוסף, רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. קתני גדולים וקתני קטנים, קשיא לתרוייהו! עולא מתרץ לטעמיה, ורבי ירמיה רבה מתרץ לטעמיה. עולא מתרץ לטעמיה: מטה דומיא דכסא. ורבי ירמיה רבה מתרץ לטעמיה: כסא דומיא דמטה. מתיב רבה: מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. והא הכא, דאפשר למיעבד כצנועין, דכי קטנים דמי, וכי לא מתכוין – שרי רבי שמעון לכתחלה! תיובתא דרבי ירמיה רבה! תיובתא.
5. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד ב
איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה. אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין – כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מיכוין – כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי – דאפשר ולא מיכוין. ואליבא דרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין – אסור – כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי – אליבא דרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכוין מותר. אביי – כרבי שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון – אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר – לא. איכא דאמרי: אפשר ולא מיכוין – היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון. לא אפשר ולא קא מיכוין – כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי – דלא אפשר וקא מיכוין. ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה – כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי – אליבא דרבי יהודה, דאמר: לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין – אפשר אסור. אביי כרבי יהודה, ורבא אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי יהודה שאין מתכוין כמתכוין – אלא לחומרא, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא – לא אמר אביי.
תוספות: נראה לר”י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול דהא שילשול האומנין בקופות חשיב לא אפשר.
6. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכ עמוד ב
תנא: נר שאחורי הדלת – פותח ונועל כדרכו. ואם כבתה – כבתה. לייט עלה רב. אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה רב? אילימא משום דרב סבר לה כרבי יהודה, ותנא קתני לה כרבי שמעון – משום דרב סבר לה כרבי יהודה, כל דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה? – אמר ליה: בהא – אפילו רבי שמעון מודה, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
7. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף צא עמוד ב
ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה’ – והא קא מכבי! כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי. איני? והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה. המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה – חייב! דליכא אלא האי. איבעית אימא: כיבוי דמצוה שאני. ת”ש, דתנא ר”א בן יעקב: כלפי שנתנה תורה לתרום, יכול יכבה ויתרום? אמרת: לא יכבה! שאני התם, אפשר דיתיב ונטר. ת”ש: יין כדברי ר”ע – לספלים, שמן כדברי רבי טרפון – לאישים! ועוד תניא: יין נסך לספלים, או אינו אלא לאישים? אמרת: לא יכבה. לא קשיא: הא רבי יהודה, הא ר”ש.
רש”י:
הא רבי שמעון. שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוון לכבות אין לא תכבה ראיה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא.
8. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קג עמוד א
תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת, אם לבהמה – כמלא פי הגדי, אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע – כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! – לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה.
תוספות:
לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. פי’ בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא.
9. תלמוד בבלי מסכת שבת דף צב עמוד א
משנה. המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו – חייב, שכן משא בני קהת. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.
רש”י:
משנה: שכן משא בני קהת. בכתף ישאו (במדבר ז) וימין ושמאל ותיק אורח ארעא ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בהש”ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה [שמן] אחד בימין [ושמן] אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף.
10. תלמוד בבלי מסכת שבת דף צב עמוד א
אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו – חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן. ואנשי הוצל רובא דעלמא? אלא, אי איתמר הכי איתמר: אמר רב משום רבי חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת – חייב, שכן בני עירו עושין כן. – ותיבטל דעתו אצל כל אדם! אלא, אי איתמר הכי איתמר: המוציא משוי על ראשו – פטור. ואם תימצא לומר: אנשי הוצל עושין כן – בטלה דעתן אצל כל אדם.
11. תלמוד בבלי מסכת שבת דף צב עמוד ב
משנה. המוציא ככר לרשות הרבים – חייב. הוציאוהו שנים – פטורין. לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים – חייבין, ורבי שמעון פוטר.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר אביי, ואמרי לה במתניתא תנא: זה יכול וזה יכול – רבי מאיר מחייב, ורבי יהודה ורבי שמעון פוטרים. זה אינו יכול וזה אינו יכול – רבי יהודה ורבי מאיר מחייבים, ורבי שמעון פוטר. זה יכול וזה אינו יכול – דברי הכל חייב. תניא נמי הכי: המוציא ככר לרשות הרבים – חייב, הוציאו שנים – רבי מאיר מחייב ורבי יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים – חייבין, ואם לאו – פטורים, ורבי שמעון פוטר. מנא הני מילי – דתנו רבנן: (ויקרא ד) בעשתה העושה את כולה, ולא העושה את מקצתה.
12. תלמוד בבלי מסכת שבת דף צג עמוד א
אמר מר: זה יכול וזה אינו יכול – דברי הכל חייב. הי מנייהו מיחייב? אמר רב חסדא: זה שיכול. דאי זה, שאינו יכול – מאי קא עביד? – אמר ליה רב המנונא: דקא מסייע בהדיה! – אמר ליה: מסייע אין בו ממש.
13. תלמוד בבלי מסכת יומא דף עג עמוד ב
יום הכפורים אסור באכילה, ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין. האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו – חייב. כל האוכלים מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו. האוכל ושותה אין מצטרפין.
גמרא. אסור? ענוש כרת הוא! – אמר רבי אילא, ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכה אלא לחצי שיעור. – הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה, מאי איכא למימר? דאיתמר, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה.
14. תלמוד בבלי מסכת יומא דף עד עמוד א
גופא, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי – איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא – וליכא.
15. רמב”ם הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ג
אכל או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אע”פ שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור, והאוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות.
16. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב
משנה. הקורע בחמתו, ועל מתו; וכל המקלקלין – פטורין. והמקלקל על מנת לתקן – שיעורו כמתקן.
גמרא. ורמינהו: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו – חייב, ואף על פי שמחלל את השבת – יצא ידי קריעה! – לא קשיא, הא – במת דידיה, הא – במת דעלמא. – והא מתו קתני! – לעולם, במת דידיה, ובהנך דלאו בני אבילות נינהו.
17. רמב”ם הלכות שבת פרק ט הלכה יג
הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב, ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור.
18. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכ עמוד א
משנה. רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.
19. תלמוד בבלי מסכת שבת דף צג עמוד ב
משנה. המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי – פטור אף על הכלי, שהכלי טפלה לו. את החי במטה – פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. את המת במטה – חייב. וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ – חייב. ורבי שמעון פוטר.
רש”י:
ור’ שמעון פוטר. אפילו במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר’ שמעון:
20. תוספות תלמוד בבלי מסכת שבת דף צד עמוד א
רבי שמעון פוטר. נראה לר”י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון.
21. משנה מסכת שבת פרק ב משנה ה
המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל (ונ”א מפני) החולה שיישן פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם:
22. תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד ב
כחס על הנר כו’. רבי יוסי כמאן סבירא ליה? אי כרבי יהודה סבירא ליה – אפילו בהנך נמי ליחייב, ואי כרבי שמעון סבירא ליה – פתילה נמי ליפטר! אמר עולא: לעולם כרבי יהודה סבירא ליה. וקסבר רבי יוסי: סותר על מנת לבנות במקומו – הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו – לא הוי סותר. אמר ליה רבה: מכדי, כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא! אמר ליה: שאני התם, כיון דכתיב +במדבר ט+ על פי ה’ יחנו – כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, ורבי יוחנן אמר: לעולם כרבי שמעון סבירא ליה, ומאי שנא פתילה – כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבההיא אפילו רבי שמעון מודי דקא מתקן מנא. אמר רבא: דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם – שמע מינה.
23. תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד א
והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ. ואי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון – אפילו של עץ נמי! – בדבר שאין מתכוין – סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה – סבר לה כרבי יהודה.
24. כסף משנה הלכות שבת פרק א’ הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף… וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב אף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי.
השגת הראב”ד:
כל העושה מלאכה בשבת. כתב הראב”ד ז”ל ר”ח ז”ל פסק כר”ש שהוא פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כר”ש ס”ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
25. שלחן ערוך אורח חיים שלה הלכות שבת
נחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה בין אם היא של מתכת בין אם היא לה של עץ והרמב”ם אוסר בשל עץ.
מגן אברהם:
לה של עץ. דכיבוי הוי מלאכה שאצ”ל ובמקום בזיקא דממונא אסור וכמו שכתב סב”ה והרמב”ם חייב במלאכה שאצ”ל ועמ”ש סי’ שי”ח סי”ב ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף:
26. תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג’
סבר ר’ יודה שאין תולדת האש כאש אלא כיני ר’ יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש ורבנן סברין מימר תולדת אש כאש.