בבתי ספר יהודיים בתפוצות, הוראת עברית נעה זה שנים בין שני קטבים: מחד, שפה של זהות, רגש וחיבור לעם ולמדינה; מאידך, מקצוע הנאבק על מקומו מול תחומי דעת הנתפסים כ”ליבתיים” ובעלי יוקרה אקדמית. כמנהל מחלקה לעברית וכמורה בבית ספר יהודי־ציוני, מצאתי את עצמי שואל לא פעם: האם תפקידי הוא להגיב לציפיות משתנות של תלמידים, הורים והקשר פוליטי, או שמא להציב חזון חינוכי ברור—גם במחיר של חיכוך, עומס ואתגר מערכתי. מתוך התבוננות בזהותי כמחנך עברי־ציוני ובחיבור לערכים שעליהם גדלתי, בחרתי לראות בעברית לא רק כלי זהותי אלא תחום דעת מלא: שפה חיה, תרבות עשירה, וספרות ושירה הראויות להילמד ללא התנצלות ובסטנדרטים אקדמיים ברורים.
