Hebrew, Achievement, and Educational Leadership: The Process of Building Depth and Durability

ברק סרף הוא מנהל את המחלקה לעברית בישיבת רמב”ם-מיימונידיס (בוסטון). בעבר הוא עסק בהוראת עברית לקצינים בחיל האוויר האמריקאי, מנהל בית ספר להוראת העברית (בוסטון), מורה לעברית באוניברסיטת בוסטון, ומורה לעברית באוניברסיטת מידלברי. ברק עשה תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון וניהול משאבי אנוש באוניברסיטת בן גוריון, תואר שני בהוראת עברית כשפה שניה ומנהיגות יהודית באוניברסיטת ברנדייס, ותעודה בניהול בתי ספר ומנהיגות חינוכית מאוניברסיטת הרווארד. הואבוגר תכנית מנהיגות ‘עלי צמרת’ של הסוכנות היהודית.
בבתי ספר יהודיים בתפוצות, הוראת עברית נעה זה שנים בין שני קטבים: מחד, שפה של זהות, רגש וחיבור לעם ולמדינה; מאידך, מקצוע הנאבק על מקומו מול תחומי דעת הנתפסים כ”ליבתיים” ובעלי יוקרה אקדמית. כמנהל מחלקה לעברית וכמורה בבית ספר יהודי־ציוני, מצאתי את עצמי שואל לא פעם: האם תפקידי הוא להגיב לציפיות משתנות של תלמידים, הורים והקשר פוליטי, או שמא להציב חזון חינוכי ברור—גם במחיר של חיכוך, עומס ואתגר מערכתי. מתוך התבוננות בזהותי כמחנך עברי־ציוני ובחיבור לערכים שעליהם גדלתי, בחרתי לראות בעברית לא רק כלי זהותי אלא תחום דעת מלא: שפה חיה, תרבות עשירה, וספרות ושירה הראויות להילמד ללא התנצלות ובסטנדרטים אקדמיים ברורים. במאמר זה אבקש לשתף בתהליך חינוכי שנבנה לאורך מספר שנים, שבו הצבת דרישות הישגיות, חיבור לאקדמיה ושיתוף פעולה פדגוגי עמוק לא החלישו את החיבור לזהות—אלא חיזקו אותו. לצד הצלחות מוכחות, אעמוד גם על האתגרים, המתחים והמחיר המערכתי שמהלך כזה דורש. יש לציין כי מהלך זה לא נולד כתגובה לאירוע חיצוני או למשבר רגעי, אלא מתוך תפיסה של בניית עומק חינוכי מתמשך, הנבחן דווקא בשגרה ומתוך מחויבות ארוכת טווח.
מהוראת עברית כמרחב זהותי להוראת עברית כתחום דעת
המהלך הפדגוגי המרכזי שהנחה את עבודתי בשנים האחרונות נבע מהחלטה תפיסתית ברורה: עברית אינה יכולה להמשיך להתקיים במרחב שבין “מקצוע זהותי חשוב” לבין “תחום דעת משני”. אם העברית אמורה לשמש עוגן משמעותי לזהות יהודית־ציונית בתפוצות, עליה להילמד באותה רצינות שבה נלמדים תחומי ליבה אחרים—עם עומק, דרישות ברורות וסטנדרטים חיצוניים. תפיסה זו לא נועדה להחליף את הממד הערכי של העברית, אלא לעגן אותו במסגרת פדגוגית מחייבת. הבחירה לראות בעברית שפה, תרבות ותחום דעת מלא הובילה לשורה של החלטות חינוכיות: השקעה בהוראה מקצועית של עברית כשפה שנייה, שימור תוכנית קיימת ומוצלחת כבסיס עבודה, והצבת ציפיות ברורות מן התלמידים. מהלכים אלו נבנו בהדרגה, מתוך אמון ביכולת התלמידים ומתוך הבנה שהעמקת הדרישות אינה מצמצמת את החיבור הרגשי—אלא מאפשרת לו להתקיים לאורך זמן.
הצבת סטנדרטים חיצוניים: הישגיות כהבעת אמון בתלמידים
אחד המהלכים המשמעותיים ביותר בתהליך היה העמדת לימודי העברית למבחן חיצוני, אובייקטיבי ובעל הכרה אקדמית. הבחירה להשתתף בבחינה העברית העולמית של אוניברסיטת בר־אילן שינתה באופן עמוק את תכנון ההוראה ואת תפיסת המקצוע. כיתות המתקדמים הפכו בפועל לקורסים ברמה אוניברסיטאית, והלמידה כוונה לא רק להבנה ולזהות, אלא גם לעמידה ביעדים ברורים. כבר בשנה הראשונה ניגשו מחצית מן התלמידים למבחן והצליחו בו, ומאז עלו הן מספר הנבחנים והן שיעורי ההצלחה עד להשתתפות מלאה והישגים גבוהים. הישגיות זו לא יצרה ניכור, אלא חיזקה את תחושת המשמעות והמחויבות של התלמידים, ההורים והקהילה. עבורי, ההישגיות שימשה הבעת אמון ביכולתם של התלמידים להתמודד עם אתגר ממשי, ולא אמצעי סינון או לחץ לשמו.
ראוי להדגיש כי הבחירה בהישגיות לא נבעה מלחץ חיצוני, אלא מתפיסה מנהיגותית של אחריות: להציב רף אמיתי ולהזמין את התלמידים לעמידה מאתגרת ולא מתנצלת מול עולם אקדמי רחב.
בשנה הנוכחית נוסף למהלך נדבך נוסף עם הטמעת מבחן החותם הגלובלי הדו־לשוני, הבוחן גם שימוש פעיל בעברית בהקשרים של דיבור והבעה בעל־פה. לאחר פיילוט מוצלח הוחלט כי תלמידי הכיתות המתקדמות יעמדו בשני המבחנים גם יחד, ובכך נוצר מסלול כפול של הכרה אקדמית, הממקם את לימודי העברית בשורה אחת עם מקצועות ליבה אחרים.
לצד זאת, החלה השתתפות תלמידי המחלקה גם באולימפיאדת השפה העברית מטעם אוניברסיטת תל אביב בשיתוף אוניברסיטת ברנדייס. מעבר להצלחת התלמידים, אשר 31 מהם עלו לשלב הגמר (וטרם השתתפו בו בזמן פרסום גיליון זה) הרי שעצם ההשתתפות מהווה הצהרה חינוכית ברורה בדבר מקומה של העברית כשפה חיה, מאתגרת ורלוונטית גם מעבר לכותלי בית הספר.
ספרות ושירה עברית ללא התנצלות: עומק תרבותי כבסיס פדגוגי
שאלה מרכזית שליוותה אותי מראשית הדרך הייתה מי מוביל את התהליך החינוכי: התלמידים והוריהם, ההנהלה והוועד המנהל, או צוות המורים לעברית ואני בתוכם. התשובה שגיבשתי הייתה שעליי לברר קודם כול את זהותי כמחנך—מה חשוב לי ללמד, לשם איזו תכלית, וכיצד הדבר מתחבר לפילוסופיה החינוכית של בית הספר ולערכים שעליהם גדלתי כישראלי־ציוני. מתוך בירור זה בחרתי להציב ספרות ושירה עברית בליבת הלימוד, ללא עריכה וללא התנצלות. לא ערכתי סקר שוק ולא ביקשתי להתאים את החומר למה שנתפס כ”קל” או “מבוקש”, אלא האמנתי בתלמידים וביכולת הצוות להוביל למידה משמעותית. הספרות והשירה שימשו מרחב שבו שפה, זהות, היסטוריה ואחריות נפגשות, ולא רק כאמצעי חווייתי. בפועל, דווקא העומק והדרישה הגבוהה יצרו חיבור משמעותי יותר, והפכו את הלימוד לחוויה אינטלקטואלית ולא רק רגשית.
עם זאת, סטנדרטים חיצוניים לבדם אינם יוצרים עומק; הם מקבלים משמעות חינוכית רק כאשר הם פוגשים תהליך פדגוגי יומיומי, רגיש ומכוון בתוך הכיתה עצמה.
התאמה בין פילוסופיה חינוכית אישית למוסדית
מהלך חינוכי מסוג זה אינו יכול להתקיים לאורך זמן ללא הלימה עמוקה בין הפילוסופיה החינוכית של המורה לבין זו של המוסד שבו הוא פועל. במקרה זה, התאמה זו הלכה ונבנתה מתוך דיאלוג מתמשך בין זהותי כמורה עברי־ציוני לבין חזון בית הספר בו אני עובד, ישיבת רמב”ם (בוסטון) והעומד בראשה–הרב יעקב גרין. ההכרה בערכה של העברית לא רק ככלי זהותי אלא כתחום דעת מחייב, ההבנה כי עומק, דרישה והישגיות אינם סותרים חינוך ערכי, והנכונות לראות בלימודי השפה חלק אינטגרלי משליחות חינוכית רחבה—כל אלה אפשרו יצירת תשתית יציבה לפעולה. התאמה זו לא ביטלה מתחים, אך היא העניקה להם הקשר ומשמעות, והפכה את המהלך לבר־קיימא.
ללא הלימה זו, גם תוכניות מצוינות והישגים מוכחים נוטים להישחק; עִמהּ, גם מהלכים תובעניים יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן.
נקודת המפגש הפדגוגית־אנושית: המורה, התלמיד והטקסט
מעבר להחלטות המערכתיות והעקרוניות, מתקיים רגע פדגוגי קריטי שבו נפגשים המורה, התלמיד והטקסט הספרותי עצמו. זהו המרחב שבו נדרשת הכנה פדגוגית מדויקת: בניית מערך שיעור, התאמת החומרים ללומדי עברית כשפה שנייה, והישענות על מתודולוגיות ותיאוריות של הוראת שפה שנייה. אך מעבר לשאלת ה”איך”, נדרשה כאן הכרעה עמוקה יותר—מה יכלול תהליך הלמידה בפועל, וכיצד תיבנה מערכת היחסים בין התלמיד ליצירה כבר מן המפגש הראשון עמה.
בנקודה זו קיבלתי החלטה פדגוגית מודעת, נועזת במידת מה ובלתי מתפשרת: ללא יוצא מן הכלל, השלב הראשון לאחר היכרות עם השיר והבנת אוצר המילים—עוד לפני פענוח מסרים, ניתוח או דיון פרשני—הוא לימוד השיר בעל־פה. כבר בשיעור השני מתקיים בוחן, והציון המצופה הוא מאה. הייתה זו הצהרת כוונות מנהיגותית ופדגוגית, ברוח של “ושננתם לבניך”: אמירה ברורה שהיצירה הספרותית חשובה, ושהלימוד שלה ראוי לעומק, כמעט כחריטה על הלב.
כמעט בכל שנה עלו תהיות סביב דרישה זו, אולם שוב ושוב התברר כי דווקא משימה זו הפכה לעוגן בטוח עבור התלמידים. גם תלמידים שאינם החזקים ביותר מבחינה לשונית הצליחו בה כשווים בין שווים, והיא שימשה שער כניסה ללמידה משמעותית. להפתעתי, מה שהתחיל כ”כורח” הפך לא רק לאי של ביטחון בשעת ניתוח השיר, אלא למרחב חי ויצירתי: תלמידים החלו להלחין שירים, לשיר במסדרונות ובבית, ולהתייחס לשירה ולספרות העברית כאל דבר חי, נוכח ומשמעותי.
בדיעבד, ניתן לראות כי דרישת השינון בע״פ לא שירתה רק הבנה טקסטואלית, אלא בנתה קשר מתמשך, אישי ועמיד בין התלמיד לשפה—קשר הממשיך לפעול גם מחוץ לשיעור ובמרוצת השנים.
בניית רצף חינוכי: מחטיבת הביניים אל התיכון
לאחר ביסוס ההוראה המתקדמת בתיכון, התברר כי הצלחה בקצה המערכת מחייבת בניית תשתית מוקדמת ורציפה. מתוך כך נבחר בית הספר להוביל תוכנית פיילוט בחטיבת הביניים—תוכנית אית”ן—שנועדה לשמש גשר פדגוגי ותרבותי בין כיתה ח׳ לתיכון. גם כאן הודגש השילוב בין למידה משמעותית לבין מחויבות לעמידה במבחן חיצוני אובייקטיבי. ההירתמות של התלמידים הייתה מלאה, וההצלחה תאמה את רמת המחויבות שנדרשה מהם. עם זאת, הרחבת המהלך אל החטיבה יצרה מורכבות נוספת: פיתוח תוכנית לימודים מקבילה, התאמתה לתוכנית הקיימת, והעמסת אחריות פדגוגית נוספת. תחושת הגאווה והיוקרה לוותה בהבנה שמדובר במהלך הדורש תכנון ארוך טווח והוצאה לפועל שאינה מתפשרת.
שותפות פדגוגית עם האקדמיה: תנאי לקיימות של שינוי
העמקת הדרישות והרחבת הרצף הדגישו את הצורך בשותפות שאינה מסתכמת בליווי טכני, אלא מהווה מרחב מקצועי משותף. שיתוף הפעולה עם מרכז לוקשטיין והצוות המוביל של הבחינה העברית העולמית סיפק מסגרת כזו. לא מדובר בגוף המוכר תוכנית לימודים, אלא בשותף בעל שליחות חינוכית מוצהרת, הבנה עמוקה של הוראת עברית כשפה שנייה, ותשתית פדגוגית הנשענת על ליבת בחינות הבגרות בספרות בישראל. הגישה הפתוחה לחומרי לימוד, ההשתלמויות המתמשכות, והזמינות הגבוהה להתמודדות משותפת עם אתגרים יצרו תחושת שותפות ואחריות הדדית. הקרבה הערכית בין המרכז לאוניברסיטת בר־אילן ובין קהילת בית הספר הציונית־דתית לא הייתה מגבלה, אלא תנאי שאפשר הצבת סטנדרטים גבוהים מתוך אמון והקשבה.
אנשים טובים בדרך: שותפות כתנאי להובלה חינוכית
אף מהלך חינוכי משמעותי אינו נבנה בוואקום. שינוי, הטמעה ואף הישג נקודתי מחייבים לפחות אדם אחד המאמין בדרך, נותן גיבוי ומוכן לשאת יחד באחריות. במהלך המתואר כאן היו שותפים כאלה, לא כחברים אלא כעמיתים חינוכיים מלאים. מנהל בית הספר, הרב דב הף, העניק מרחב פעולה אמיתי לצד מעורבות פעילה: הקשבה לאתגרים של תקציב וזמן הוראה, ליווי תהליכים וקבלת החלטות, ויכולת לראות בהישגים לא הצלחה אישית אלא הישג קהילתי. לצדו, רפי פדלון, קודמי בתפקיד וכיום בתפקיד ניהולי בבית הספר, הביא ראייה מערכתית והמשכיות מקצועית—הכרה בנחיצות השינוי, נכונות לשאול שאלות לאורך הדרך, ותמיכה פדגוגית ורגשית הן ברמה האישית והן אל מול קהילת בית הספר.
שותפות זו התרחבה גם אל המרחב האקדמי. הקשר הרציף עם גבריאל (“גילי”) סייפרהלד, רכז תוכניות העברית במרכז לוקשטיין, ועם צוות המרכז, לא היה טכני בלבד אלא מקצועי ואנושי גם יחד, כפי שתואר בפסקאות הקודמות. קשרים אלה אפשרו לא רק עמידה בסטנדרטים, אלא תחושת ליווי, אחריות משותפת והכרה בכך שהעשייה המקומית נטועה במהלך רחב יותר של חינוך עברי.
מתחים, מחירים ולמידה
ככל שהמהלך העמיק והצליח, התברר כי הצלחה חינוכית אינה מפיגה מתחים — אלא לעיתים אף מחדדת אותם. הדרישה להישגיות, עמידה בסטנדרטים חיצוניים והרחבת הרצף החינוכי יצרו עומס משמעותי על צוות ההוראה, על התלמידים ועליי כמנהל מחלקה וכמורה פעיל. שאלת ההמשכיות וחלוקת הנטל עלתה שוב ושוב, כאשר האחריות המרכזית נותרה במידה רבה מרוכזת בידי. מתח נוסף נוצר סביב מבנה הזמן והמשאבים, בעיקר עם העלאת היקף שעות העברית בתיכון על חשבון מסגרות אחרות. עבור חלק מהתלמידים וההורים היה זה מחיר ממשי. תהליך זה חייב איזון מתמיד בין חזון לבין הקשבה, בין הצבת דרישות לבין רגישות אנושית. ההישגיות חיזקה את תחושת המשמעות, אך גם חייבה תכנון מדוקדק ושותפויות עמוקות. למדתי כי שינוי כזה אינו מספק פתרון כולל, אלא מחייב למידה מתמשכת ונכונות לבחון מחדש את הדרך.
מצוינות, אחריות והכלה: מנהיגות חינוכית מול פערים במערכת מדורגת
לצד ההצלחות וההעמקה הפדגוגית, נוצר במהלך השנים אתגר חינוכי נוסף, שלא ניתן היה להתעלם ממנו. לא כל מתח נבע מעומס, ממשאבים או מדרישות זמן; חלקו נגע בשאלות עמוקות יותר של שוויון, הזדמנות ותחושת שייכות בתוך מערכת מדורגת. שינוי תוכנית הלימודים ונתיבי ההצלחה יצרו בפועל הבחנה חדה בין קבוצות לומדים, כמעט ללא אזור ביניים וללא אפשרות מעבר ממשית ביניהן.
מצד אחד, כיתות המתקדמים פעלו ברצף עשיר, תובעני ורב־שכבתי; מן הצד האחר, תלמידים ברמות נמוכות יותר למדו במסגרת מצומצמת בהרבה. פער זה לא היה תיאורטי בלבד, אלא נוכח במסדרונות בית הספר ובשיח בין תלמידים והורים, והציב בפניי דילמה מנהיגותית ממשית. ההבנה כי קידום מצוינות פדגוגית אינו פוטר מאחריות רחבה יותר כלפי כלל הלומדים חייבה חשיבה מחודשת על גבולות המהלך.
בשנה האחרונה, לאחר שיח מעמיק עם הנהלת בית הספר, התקבלה החלטה לבחון הרחבת מעגלי ההכלה מבלי לוותר על עומק וסטנדרטים. כך נולד פיילוט שבו תלמידי כיתה י״א שאינם בכיתות המתקדמות לומדים את תוכנית אית”ן של מרכז לוקשטיין. מטרת המהלך אינה הישג אקדמי נוסף, אלא טיפוח תחושת מסוגלות, גאווה ושוויון הזדמנויות ממשי.
התמודדות זו חידדה עבורי כי מנהיגות חינוכית אינה נמדדת רק ביכולת להוביל הישגים בקצה המתקדם של המערכת, אלא גם בנכונות לשאת באחריות כלפי הפערים שהיא עצמה יוצרת, ולבנות מנגנונים המאפשרים למצוינות להפוך ממועדון סגור למנוף של צמיחה רחבה יותר.
עברית, שגרה וקיימות: חינוך שאינו תלוי במשבר
אחת השאלות המרכזיות שעלו לאורך השנים היא שאלת הקיימות של החינוך העברי בתפוצות. לעיתים נדמה כי העברית מתעוררת לחיים בעיקר ברגעי משבר—מלחמות, מגפות או טלטלות כלכליות. אולם קיימות חינוכית אינה יכולה להישען על אירועים חריגים, אלא דווקא על שגרה מתמשכת. חוסנו של אדם אינו נבנה רק בשעת משבר, אלא בשנים של הרגלים, תרגול והתמדה. כך גם העברית: אם היא נטמעת בשגרה—כשפה, כתרבות וכמרחב חשיבה—היא הופכת לכוח פנימי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות. לא ביקשתי להצדיק את נחיצותה של העברית באמצעות משבר, אלא לבנות תשתית שאינה תלויה בו.
במובן זה, העברית אינה מגיבה למציאות משתנה אלא מעצבת אותה, והיא נבחנת לא ברגעי שיא אלא בהתמדה השקטה של היומיום.
סיכום
המהלך המתואר במאמר זה אינו מבקש להציע מתכון פדגוגי מוכן, אלא לשתף בתהליך חינוכי מתמשך, מורכב ולעיתים מתוח, שנבנה מתוך בירור זהותי, מקצועי וערכי. נקודת המוצא שלו הייתה תפיסה שלפיה העברית בתפוצות אינה יכולה להמשיך להתקיים כמרחב סימבולי בלבד, אלא עליה להיתפס ולהילמד כשפה חיה, כתרבות וכתחום דעת מלא, בעל עומק וסטנדרטים חיצוניים ברורים. לאורך הדרך התברר כי הצבת הישגיות, חיבור לאקדמיה ולמידה רצינית של ספרות ושירה עברית אינם מחלישים את החיבור לזהות היהודית־ציונית, אלא דווקא מעמיקים ומבססים אותו.
עם זאת, התהליך חשף גם את מחירה של ההצלחה: עומסים פדגוגיים, מתחים מערכתיים ודילמות ערכיות הנוגעות לפערים בין תלמידים ולשאלת ההכלה בתוך מערכת מדורגת. ההכרה בכך שמצוינות עלולה לחדד הבחנות הובילה לבחינה מחודשת של האחריות המנהיגותית המונחת לפתחו של מחנך, ולהבנה כי מנהיגות חינוכית נמדדת לא רק בהובלת תלמידים לקצה המתקדם של המערכת, אלא גם בהרחבת מעגלי ההזדמנות ובטיפוח תחושת מסוגלות.
לבסוף, המאמר מבקש לטעון כי קיימות של חינוך עברי בתפוצות אינה נשענת על אירועי קצה או משברים חיצוניים, אלא על שגרה חינוכית עמוקה, עקבית ומודעת לעצמה. העברית אינה אמצעי תגובתי אלא שפת מחשבה, זהות ויחסים, שחוסנה—כמו חוסנה של מנהיגות חינוכית—נבחן בבניית עומק לאורך זמן, בעשייה יומיומית ובאחריות מוסרית כלפי כלל הלומדים.

ברק סרף הוא מנהל את המחלקה לעברית בישיבת רמב”ם-מיימונידיס (בוסטון). בעבר הוא עסק בהוראת עברית לקצינים בחיל האוויר האמריקאי, מנהל בית ספר להוראת העברית (בוסטון), מורה לעברית באוניברסיטת בוסטון, ומורה לעברית באוניברסיטת מידלברי. ברק עשה תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון וניהול משאבי אנוש באוניברסיטת בן גוריון, תואר שני בהוראת עברית כשפה שנייה ומנהיגות יהודית באוניברסיטת ברנדייס, ותעודה בניהול בתי ספר ומנהיגות חינוכית מאוניברסיטת הרווארד. הוא בוגר תכנית מנהיגות ‘עלי צמרת’ של הסוכנות היהודית.
From The Editor: Spring 2026
By the time I entered the elementary school I attended, it had been around for nearly 50 years and was already in decline. Despite the challenges, there were two things which left a lasting impression. The Jewish studies, which occupied the first half of the day, were all conducted in Hebrew, Ivrit beIvrit; some of the teachers were dedicated, die-hard Hebraists who provided me with a very solid foundation. The Hebrew that I learned gave me access to Israeli songs popularized after the Six Day War and to classic Jewish texts—the siddur, Humash, and even to Gemara (yes, Aramaic and Hebrew are closely connected). The language enabled me to act as a translator when my father’s cousin came to visit from Israel, and even enabled me, years later, to attend a regular Israeli yeshiva—in Hebrew.
Aside from the Hebrew language, the school was suffused with Israeli culture.
When Hebrew Became a Lifeline: Teaching Language, Culture, and Identity After October 7
A few days after October 7, I received an email from the parent of one of my students. The message itself was simple: a link to a video of the prayer for the soldiers of the Israel Defense Forces, set to music. But it was the words, written by the student, that stayed with me:
I’m sure you’ll like this video because you are Israeli. It’s a good song, very encouraging. I hope Hashem will watch over all our soldiers and bring them home safely so there will be peace.
This was not an assignment. No one had asked her to do this. It was an instinctive act of connection—a student using Hebrew, prayer, and music to reach out to her teacher and to Israel. In that moment, it became clear to me that Hebrew in my classroom had changed. It was no longer only a subject to be mastered; it had become a lifeline.
Successful Shelihim
Jewish Educational Leadership: What do you see as the real value of shelihim?
Bini Krauss: Ivrit beIvrit has long been a central pillar of what we believe in. I know that there are fewer schools doing that today than there were twenty years ago, for sure, but it’s still something that’s very important to us. So the first thing is that if we want to do it properly, it’s probably good to have people who speak Ivrit as their native language. It’s not the only way to do it, but I believe that it is certainly the best way. Many years ago, I taught at the Yeshivah of Flatbush. I was not a native Hebrew speaker, but I think that I was pretty good. Nonetheless, it is much better for students to interact regularly with those for whom Hebrew is native.
From Exposure to Expression: A Schoolwide Model for Increasing Hebrew Production through Joyful Culturally Rich Pedagogy
Despite significant growth across nearly all curricular areas in recent decades, Hebrew language instruction remains a persistent challenge in many Jewish day schools. While schools throughout the diaspora have sought to address this issue by employing shelihim from Israel, this model has raised ongoing concerns, including a lack of continuity due to frequent staff turnover, uneven pedagogical training, differing cultural assumptions about teaching and learning, and questions of quality control. At the Moriah School (Englewood, NJ), these long-standing concerns converged with a broader question that many school communities face: How could it be that a child could spend twelve years in a Jewish day school and still struggle to speak Hebrew?
This urgent question became the catalyst for our recent initiative. The school’s leadership felt that the moment had arrived for a bold, systemic rethink. Student outcomes in many subjects were improving, yet progress in Hebrew remained stagnant.
Teaching Hebrew in a Changing World
אולי נתחיל בשאלה פשוטה מאוד. למה זה חשוב שיהודי בתפוצות ילמד עברית, ואיך זה משפיע על חייו?
אני חושב שהיא באמת שאלה מאוד מורכבת, מכיוון שאחד מהאתגרים הגדולים שיש היום בתפוצות הוא להתמודד עם השאלה “למה עברית?”. אני חושב שלכולם די ברור למה צריך לעסוק בתכנים יהודיים—בחלק מבתי הספר קוראים לזה מקצועות הקודש, בחלק מבתי הספר מגדירים את זה אחרת—אבל לכולם מאוד ברור שבית ספר יהודי צריך שתהיה לו זיקה ליהדות. אך מבחינת העברית יש היום הרבה מאוד סימני שאלה גדולים. ה”אני מאמין” שלי, והוא שלי בלבד, זה שאנחנו מלמדים עברית משתי סיבות. אלף, מתוך זה שהעברית היא חלק מהעולם היהודי. אי אפשר לנתק את העברית מכל ההיסטוריה היהודית. העברית היא הערך הבסיסי ביותר של היהדות.
Hebrew as an Identity Anchor in Diaspora Supplementary Schools: A Response to a Secular-Israeli-Jewish community
הוראת עברית כעוגן זהותי בחינוך המשלים בתפוצות: מענה לצורך הקהילה הישראלית-חילונית
מאת: אליאנה גורדון, נירית פריקורן וטל זילברשטיין פז
תקציר
מאמר זה מציג מודל פרקטי ליצירת תחושת שייכות וטיפוח זהות ישראלית-יהודית רב-שכבתית בקרב ילדים להורים ישראלים החיים בתפוצות, בדגש על קהילתיות ועל יחס ליהדות כתרבות חיה ומתפתחת. המאמר מתמקד באופן שבו בית ספר לעברית משלים יוצא מגבולות המוסד הלימודי וממסגרת השיעור הפרונטלי והופך לעוגן קהילתי, תרבותי, וחיוני עבור הקהילה המקומית כולה.
From Immersion to Deliberation: A Model for Hebrew Identity Education
In recent years, we have found ourselves returning to a question that feels both old and new: If early Zionist thinkers believed that reviving Hebrew could reshape Jewish life, how might they have imagined teaching it in communities far from the land where it would be revived? We are not historians of Zionist pedagogy, and we do not pretend to reconstruct their educational blueprints. But reading figures such as Ze’ev Jabotinsky alongside other early twentieth-century voices forces us to pause and plan intentionally. For them, Hebrew was never meant to function merely as a school subject. It was imagined as atmosphere, as music, as discipline, as shared inheritance. It was something that would seep into consciousness and form character.
Ze’ev Jabotinsky, founder of the Revisionist Zionist movement and the Betar youth organization, is often remembered for his political writings and sharp polemics. Yet woven throughout his speeches and essays is a sustained concern with formation.
Language Defines Identity: A Literary Unit on Multilingualism and Multiculturalism
אירועי השבעה באוקטובר ומה שאירע בעקבותיהם היו שבר שהשפעתו עדיין מהדהדת בכול. לא רק שערעור תחושת הביטחון, האמון, והאמונה שלי עצמי הקשו עליי לעמוד בכיתה וללמד ״כרגיל״, גם תלמידיי בצפון קליפורניה הרחוקה והבטוחה חשו שמשהו נסדק. בימים הראשונים שלאחר הטבח, תלמידים אמרו לי שלראשונה בחייהם הם נחשפים לגילויי אנטישמיות וחוששים לביטחונם האישי, או לעסק בעל הנראות היהודית מאוד של משפחתם. הדהימה אותי העובדה שגם בתיכון היהודי הקטן שבו אני מלמדת (180 תלמידים), תלמידים, אנשי סגל ומשפחותיהם הכירו אישית חטופים, ניצולים, לוחמים וחללים.
בשנת הלימודים 2024-2025, תכננתי ללמד את ההקבצה המתקדמת שלנו (כיתות ט׳-יב) קורס בספרות עברית. היחידה שעמה החלטתי לפתוח את השנה עוסקת ברב-לשוניות ורב-תרבותיות, נושא שמעסיק אותי בחיי האישיים והמקצועיים כאחד.
What Would Jabotinsky Expect from a Hebrew Program Today?
In recent years, we have found ourselves returning to a question that feels both old and new: If early Zionist thinkers believed that reviving Hebrew could reshape Jewish life, how might they have imagined teaching it in communities far from the land where it would be revived? We are not historians of Zionist pedagogy, and we do not pretend to reconstruct their educational blueprints. But reading figures such as Ze’ev Jabotinsky alongside other early twentieth-century voices forces us to pause and plan intentionally. For them, Hebrew was never meant to function merely as a school subject. It was imagined as atmosphere, as music, as discipline, as shared inheritance. It was something that would seep into consciousness and form character.
Ze’ev Jabotinsky, founder of the Revisionist Zionist movement and the Betar youth organization, is often remembered for his political writings and sharp polemics. Yet woven throughout his speeches and essays is a sustained concern with formation.
Resilience in Jewish Education Begins With Hebrew
כמעט שמונה עשורים מהווים בתי הספר “המלך דויד” (King David) ביוהנסבורג רשת של בתי ספר יהודיים, הפועלת תחת חסות ועד החינוך היהודי בדרום אפריקה. הרשת כוללת ארבעה קמפוסים ומציעה חינוך מגיל גן ועד תיכון, במסגרת משותפת לבנים ולבנות, ובה לומדים כיום כ־2700 תלמידים ומלמדים כ־385 מורים. בתי הספר פועלים ברוח אורתודוקסית-מסורתית, תוך פתיחות וקבלת תלמידים ממשפחות יהודיות מגוונות. לצד חינוך כללי ברמה גבוהה, מושם דגש משמעותי על לימודי עברית ולימודי יהדות, כחלק מתפיסה חינוכית הרואה בשפה, במסורת ובקשר למדינת ישראל מרכיבים מרכזיים בזהותם של התלמידים. במסגרת קהילה יהודית מגובשת ובעלת ציפיות ברורות, בתי הספר שואפים לחנך תלמידים בעלי זהות יהודית וציונית, תחושת שייכות, ואחריות כלפי הקהילה והחברה.
כאשר התחלתי להוביל את תחום העברית בבית הספר, הבנתי שהשאלה איננה כמה שעות עברית נלמדות (למרות שאף זו שאלה חשובה), אלא איזה מעמד יש לעברית בתרבות הבית ספרית.
Shinshinim in Schools: An Insider View
The following interview has been edited for clarity and brevity.
Jewish Educational Leadership: Many of our readers are familiar with what a shinshin is, but not all. Can you tell us briefly?
Shira Rafalovitz: Sure. Shinshin is short for shenat sherut, a year of service. It is a year of volunteer work that some Israelis do before they start the army. Most people do their sherut in Israel, volunteering in lots of different places, but some of us choose to go overseas to work in schools or Jewish communities where we think that we can help build bridges between Jewish communities around the world and Israel. I got placed in Detroit, where I did most of my work at Frankel Jewish Academy, the high school. I also did some teaching in a Sunday school with younger kids and with a synagogue.
Preparing Shelihim for Transformative Educational Leadership
Ben Porat Yosef (BPY) is an Early Childhood-8th grade Modern Orthodox yeshiva day school (Paramus, NJ). The school was founded 25 years ago, initially as a Sephardic educational institution, and shortly thereafter shifting to our current model as a dual-curriculum Sephardic and Ashkenazic school, where students who hail from either heritage and tradition are welcomed and celebrated. Moreover, the educational program trains our students in the laws, customs, and culture of the varied Sephardic and Ashkenazic traditions.
The other core element of our mission is to develop in our students a love for Am Yisrael, Eretz Yisrael, and Medinat Yisrael. This is executed in a variety of ways, and two central components are our Hebrew Immersion model and our shelihim program.
Many Diaspora day schools aspire to effectively teach Judaic Studies in Ivrit, for both philosophical and educational reasons. However, there are several significant challenges that have likely contributed to less-than-ideal implementation in the broader field.
Cafe Ivrit: Hebrew Conversation & Connection for Supplemental School Students
In supplemental school settings, there is so much for our students to learn in so little time. With a focus on learning Jewish traditions and preparing for Benei Mitzvah services, students often interact with Hebrew as an ancient language used in prayer and the Torah. It can be challenging for educators to allocate additional preparation and class time for students to experience Hebrew as a modern, spoken language.
Congregation Beth Elohim (Acton, Massachusetts) is an independent synagogue of about 200 families. We strive to foster a warm, welcoming, and inclusive environment that fulfills the ever-changing needs of our Jewish community. Our supplemental Religious School includes students from kindergarten through 10th Grade. We seek to create a learning environment that is warm and engaging, and to create a love of learning and a strong Jewish connection that will stay with our students throughout their lives.
Critical Conceptual Tools with Practical Application for Strengthening Hebrew Language Instruction and Learning
Over the past several years, I’ve found myself in the same conversation again and again with teachers, department chairs, and school leaders who care deeply about Hebrew but feel stuck. Not stuck because of a lack of passion, and not even because of a lack of resources, but because of something harder to name: a lack of shared clarity.
The questions come in different forms: What is the role of Hebrew in Jewish day schools today? Why teach Hebrew? Why learn Hebrew? What is Hebrew meant to accomplish? What should a graduate of a Jewish day school know and be able to do in Hebrew? Who is an effective Hebrew educator? What does effective Hebrew language teaching and learning actually look like?
At first, these questions may sound abstract. However, strong frameworks can help shape very real decisions: how time is used, how teaching is approached, which curricula are chosen, and how educators are supported.
Hebrew 2.0- A Language that Shapes Reality: Hebrew as a Catalyst for Developing Thoughtful, Engaged an Influential Youth
The transformations of the 21st century bring with them fundamental changes in the way we understand second language acquisition processes. Social, cultural, and economic shifts are creating a reality in which intercultural and multilingual interactions are becoming central to our daily lives. In this reality, researchers and educators who teach languages are called upon to be attentive and open to change, and to adapt instruction to evolving contexts, to prepare learners to navigate a complex and unpredictable world. Accordingly, there is a growing need to adopt an updated perspective on second language acquisition, one that is suited to a dynamic reality and reflects the broad cultural and identity-related contexts within which language learning takes place.
Many education systems are now aware of the need for reforms and the renewal of content and teaching methods, so that these may incorporate, as an inherent part of the learning process, the new skills that students require in the 21st century: communication skills, creativity, critical thinking, problem solving, and collaboration.
Reach 10,000 Jewish educational professionals. Advertise in the upcoming issue of Jewish Educational Leadership.







