Hebrew as an Identity Anchor in Diaspora Supplementary Schools: A Response to a Secular-Israeli-Jewish community

אליאנה בומר גורדון היא אשת חינוך, מנהיגה פדגוגית ומרצה בעלת 28 שנות ניסיון בזירה הישראלית והבינלאומית. כיום היא מובילה פדגוגית ומובילת החינוך הלשוני בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ובמקביל מנחה פדגוגית בעמותת עברית במרכז בארצות הברית. במהלך דרכה כיהנה בתפקידי ניהול והובלה פדגוגית בארץ ובעולם, ובהם ניהול פדגוגי של בית הספר “בגד כפת“ (פאלו אלטו, קליפורניה) והדרכה וליווי מורים באוניברסיטת הבראיקה (מקסיקו). עבודתה מתאפיינת בבניית תשתיות פדגוגיות מהיסוד, בהטמעת הוראה דיפרנציאלית ובחיבור בין חזון חינוכי ליישום יומיומי בכיתה. אליאנה מאמינה במצוינות לצד מיצוי אישי, ופועלת לתרגם מחקר פדגוגי עדכני לפרקטיקות הוראה שמקדמות למידה משמעותית, אחריות של לומדים, והישגים גבוהים. אליאנה בעלת תעודת הוראה בלשון עברית ולימודי יהדות, תואר ראשון במקרא, ותואר שני בחינוך יהודי.

נירית פרייקורן מובילה את האסטרטגיה העסקית והלימודית בבית ספר המשלים “בגד כפת” (פאלו אלטו, קליפורניה). בתפקידה היא אמונהעל פיתוח אקדמי, ניהול סגל, וקידום גישות חדשניות לחיזוק הזיקה לשפה ולמורשת. בעברה מילאה נירית תפקידי ניהול בכירים בתחומיהמכירות והשיווק בתעשיית הפארמה. היא בעלת תואר ראשון בביולוגיה, תואר שני במנהל עסקים (MBA), ותעודת הוראה, שילוב המעניקלה תשתית ניהולית ועסקית איתנה לצד מומחיותה בחינוך.

טל זילברשטיין פז עוסקת בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי למעלה מ-15 שנים. טל משמשת כסגנית מנהלת בית הספר “בגד כפת”. במסגרתתפקיד זה היא אחראית על התפקוד השוטף של בית הספר, פיתוח תוכניות חינוכיות, וחיזוק הקשרים עם קהילת בית הספר וגופיםמשיקים. טל בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומנהל עסקים, ותואר שני במנהל עסקים בהתמחות בהתנהגות ארגונית. לפניהצטרפותה לבגד כפת שימשה טל כרכזת תוכניות נוער במגוון ארגונים יהודיים בישראל ובתפוצות וכמנהלת מחוז בתנועת הנוער “כנפייםשל קרמבו“ המשלבת צעירים עם ובלי צרכים מיוחדים.
תקציר
מאמר זה מציג מודל פרקטי ליצירת תחושת שייכות וטיפוח זהות ישראלית-יהודית רב-שכבתית בקרב ילדים להורים ישראלים החיים בתפוצות, בדגש על קהילתיות ועל יחס ליהדות כתרבות חיה ומתפתחת. המאמר מתמקד באופן שבו בית ספר לעברית משלים יוצא מגבולות המוסד הלימודי וממסגרת השיעור הפרונטלי והופך לעוגן קהילתי, תרבותי, וחיוני עבור הקהילה המקומית כולה. אנו מציגות גישה פדגוגית המשלבת הוראת עברית כשפה חיה עם יצירת מרחב תרבותי-ישראלי עשיר, המאפשר חוויה אותנטית של חגים ומסורות. המודל מדגים כיצד השפה משמשת כלי פדגוגי-רגשי וגשר לשורשי המשפחה, צורך שהתעצם בצורה דרמטית בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023. המאמר מציע תובנות פרקטיות ליצירת סביבה שבה לימוד השפה הופך למנוע לחיזוק הזהות ולמרכז של חוסן קהילתי-עברי עכשווי.
מבוא: מצורך מקומי למודל קהילתי
הסיפור של המודל שלנו מתחיל בקהילה הישראלית בעמק הסיליקון. עם המעבר של המרכז היהודי הקהילתי (JCC) בפאלו אלטו למשכנו החדש, הוקמה מחלקה ראשונה מסוגה – ה-ICC – Israel Cultural Center. המטרה הייתה ברורה: למשוך את הקהילה הישראלית המקומית לקמפוס ולהפוך כיתות עברית לעוגן מרכזי.
בית הספר לעברית “בגד כפת “, אשר התחיל בכיתות בודדות בקמפוס בפאלו אלטו, צמח מתוך צורך קהילתי אמיתי להיות בית ספר משלים אשר נותן מענה לתלמידים מכיתת TK ועד לסיום התיכון בשמונה קמפוסים ברחבי עמק הסיליקון. לימודי העברית מתקיימים אחת לשבוע בשעות אחר הצהריים בקבוצות מותאמות גיל ורמה. תוכנית הלימודים מתמקדת ברכישת ארבע מיומנויות השפה – הבנת הנשמע, קריאה, כתיבה ודיבור, וחיבור לתרבות ולשורשים.
מה שהחל כצורך של הורים לשמר את “שפת האם “ של ילדיהם, הפך למערכת חינוכית ענפה הנותנת מענה לקהילה המגדירה עצמה כחילונית-ישראלית, ומחפשת יהדות כתרבות וכאמצעי לקרב את ישראל לבית, לצד קהילה יהודית-אמריקאית המחפשת גשר חי לישראל.
הגישה התקשורתית: למה ללמד עברית למי ש “כבר יודע “? (ולמי שמתחיל מאפס?)
במרכז המודל עומדת הגישה התפקודית-תקשורתית. גישה זו מניחה שהשפה היא בראש ובראשונה כלי ליצירת קשר, הבעת זהות והשתתפות בקהילה.
עבור לומדי מורשת (Heritage Learners) – ילדים ששומעים עברית בבית אך חיים בסביבה דוברת אנגלית – הצורך בגישה זו הוא קריטי. לעיתים קרובות נדמה שלומדים אלו “כבר יודעים “ את השפה, אך בפועל קיים פער עצום בין ה “עברית של הבית “ לבין היכולת להתבטא בנושאים מורכבים, לקרוא טקסטים תרבותיים או לכתוב ברמה תואמת גיל. הגישה התקשורתית מאפשרת להם:
- להפוך ידע פסיבי לאקטיבי: המעבר מהבנת ההורים לדיבור עם קבוצת השווים.
- לשכלל את הזהות: העברית הופכת משפה ש “ההורים רוצים שאדע “ לשפה שדרכה אני מגדיר את עצמי מול חבריי.
- גישור תרבותי: לימוד יסודות בהיסטוריה, אזרחות וספרות בעברית מעניק להם את התשתית האינטלקטואלית להבין את המורכבות של מדינת ישראל.
העברית כגשר ליהדות שאינה “מורשת “
המודל שלנו אינו פונה רק לדוברי עברית מהבית. זיהינו צורך גובר בקרב יהודים-אמריקאים שאינם דוברי השפה, הרואים בעברית את המפתח לקשר עמוק עם יהדותם ועם מדינת ישראל. עבורם, העברית היא “הצופן “ של העם היהודי. בגישה התקשורתית, לומדים אלו אינם משננים מילים ריקות, אלא חווים את השפה דרך אירועי תרבות, חגים ישראליים ושיח אקטואלי. העברית הופכת עבורם מגשר טקסטואלי עתיק לשפה מודרנית ורלוונטית, המאפשרת להם להרגיש חלק מהקולקטיב הישראלי-יהודי העולמי.
לכן במקביל, אנחנו נותנים מענה ייחודי גם ללומדים שאינם דוברי מורשת, עבורם העברית היא שפה זרה לחלוטין או שפת קודש. בגישה התקשורתית, רכישת השפה עבורם מתחילה בחוויה של הצלחה תפקודית.
יתרונות הגישה התקשורתית ללומדים שאינם דוברים:
- הפחתת חרדת שפה: על מנת לבנות ביטחון עצמי, התוכנית מציבה במרכז את העברת המסר במקום הדיוק הדקדוקי המושלם. כאשר תלמיד מצליח לנהל שיחה קצרה על מוזיקה ישראלית או להזמין אוכל בעברית, נוצרת אצלו תחושת מסוגלות מיידית וחיבור רגשי חיובי לשפה. התוכנית בנויה באופן הדרגתי המבסס חווית הצלחה דרך הקשרים יומיומיים: בשלב הכיתות הנמוכות, ההתמקדות היא במושגים פשוטים ושימושיים, כמו כתיבת מתכון משפחתי, תיעוד טיול או המחזת טקסטים קצרים. כאן, המטרה היא פשוט “לדבר“ ולשבור את מחסום הפחד. עם ההתקדמות בגיל ובדרגת הקושי השפה הופכת עשירה ומורכבת יותר. בשלב זה משולבים חוקי הדקדוק ככלי לתפקוד שפתי נכון (כמו הטיית בניינים, גוף וזמן), מה שמאפשר לתלמידים לשכלל את יכולת הביטוי שלהם. בחטיבה ובתיכון: היסודות הרגשיים שהונחו בצעירותם מאפשרים לתלמידים לגשת בביטחון למשימות מורכבות, כמו הצגת מצגות בנושאים אקטואליים ושליטה מיטבית בשפה על כל גווניה.
- עברית כ“צופן תרבותי“: עבור התלמיד היהודי-אמריקאי, העברית היא הרבה מעבר לאוסף מילים, היא המפתח לפענוח התרבות הישראלית והיהודית. דרך הגישה התקשורתית, התלמידים אינם רק לומדים שפה, אלא רוכשים את ה “צופן התרבותי“ שמאפשר להם להרגיש insiders (חלק מהקבוצה) ולא צופים מהצד. התוכנית משלבת בין מיומנויות יסוד לבין הבנה תרבותית עמוקה. בסיס שפתי אותנטי שכבר בכיתות היסודי התלמידים רוכשים את יסודות הקריאה והכתיבה בשיטות דומות לאלה הנהוגות בישראל, מה שחושף אותם לשפה חיה ואמיתית מהרגע הראשון. הלמידה מתמקדת בביטויים תלויי תרבות, סלנג ומושגים שאין להם תרגום מדויק לאנגלית, אך הם חיוניים להבנת ההווי הישראלי. כחלק מההתאמה לגיל, התלמידים נחשפים לנורמות ישראליות מגוונות, החל מהמשמעות של לבישת חולצה לבנה בימי זיכרון ועד להכרת מונחים מההוויה הצבאית והחברתית. השילוב הזה הופך את העברית משפה זרה לשפה של זהות, המגשרת על המרחק הגיאוגרפי ויוצרת חיבור רגשי עמוק לישראל.
- למידה דרך הקשר (Contextual Learning): במקום ללמוד מילים במנותק, השפה נרכשת דרך תכנים רלוונטיים ומרתקים, אקטואליה בוערת, מוזיקה פופולרית ושיח ערכי. עבור תלמיד שאינו דובר עברית מהבית, זהו הגשר שהופך את ישראל ממקום מופשט על המפה ליישות חיה ונושמת שהוא יכול לתקשר איתה באופן בלתי אמצעי. התוכנית מעמיקה את החיבור הזה באמצעות חשיפה לספרות עברית. מכיתה ג’ ועד סוף התיכון, התלמידים קוראים ספרי קריאה של גדולי הסופרים הישראלים, כגון יהונתן גפן, מאיר שלו, אורה מורג ותמר ורטה-זהבי. הקריאה הינה קריאה מונחית ומלווה ביומן קריאה מובנה, המסייע בפיצוח אוצר המילים ובהבנת ההקשר התרבותי הייחודי לכל יצירה. כל קריאה של ספר נחתם בפרויקט מסכם יצירתי, המאפשר לתלמידים להמחיש את הבנת העלילה ולהביא לידי ביטוי את הידע שצברו בדרך אישית וחווייתית.
עבור קבוצה זו, וגם עבור כל לומדי העברית בתפוצות, לימוד השפה הוא אסטרטגיה של הצטרפות לקולקטיב. העברית הופכת לכלי שבאמצעותו הם מגדירים את הקשר שלהם עם יהדותם ועם מדינת ישראל, לא דרך תיווך תקשורתי בלבד, אלא דרך מגע ישיר עם המילים, השירים והאנשים.
מעבר לבית ספר: יצירת “מרחב בטוח“ – השפה כחוסן וקהילת השווים
אירועי השבעה באוקטובר 2023 הציבו את המודל שלנו במבחן עליון. הצורך בעוגן הזהותי והקהילתי התעצם בן לילה. אם בעבר הורים חיפשו עבור ילדיהם “תגבור לימודי “, הרי שאחרי אירועים אלה הצורך המרכזי הפך להיות שייכות. ראינו התעוררות לא רק בקרב ישראלים, אלא גם בקרב יהודים-אמריקאים שחיפשו חיבור לישראל דרך השפה. פניות הגיעו מכל הגילים – מילדים ועד סטודנטים באוניברסיטאות כמו סטנפורד ו-MIT, שחיפשו לחדד את זהותם באמצעות העברית כאסטרטגיה להתמודדות עם האנטישמיות הגוברת בקמפוסים. בית הספר לעברית הפך למרחב בטוח. כפי שמשתקף בשיח הציבורי בקהילות התפוצות, התעורר צורך קריטי במקום שבו הזהות הישראלית-יהודית אינה זקוקה להצדקה. אצלנו, השפה העברית היא הדבק המאפשר לתלמידים לאוורר רגשות בתוך “קבוצת השווים “ המבינה את כאבם ללא צורך בהסברים. המרחב הזה מעניק חוסן נפשי (Resilience) ומאפשר לתלמידים לעמוד בגאווה מול אתגרי השעה מחוץ לכותלי המוסד.
במיוחד הורגש הצורך עבור תלמידי חטיבת הביניים והתיכון שלנו, הלומדים בבתי ספר ציבוריים. בית הספר לעברית הפך ל “בית“ במובן העמוק ביותר. זה היה המקום שבו יכלו להבין את המצב, לשתף מחשבות, לשאול שאלות ולמצוא תמיכה בקרב קבוצת השווים שלהם. אל מול שאלות מאתגרות על זהותם והשתייכותם, התאמנו את השיעורים וסיפקנו להם את הכלים לצאת מחוץ ל “בועה“ ולעמוד בגאווה על דעתם.
מתוך הבנת הצורך האקוטי במתן כלים להתמודדות עם מציאות זו, פיתחנו תוכניות העשרה ייחודיות. התוכניות מעניקות לתלמידים תמונה רחבה, מפוכחת ואותנטית של מדינת ישראל, דרך מספר צירים מרכזיים: היכרות עמוקה עם המגוון האנושי המרכיב את החברה הישראלית, הבנה של המושג “זהות ממוקפת “ (יהודי – ישראלי – אמריקאי) וגיבוש זהותם האישית כיהודים דוברי עברית או כסיפור ישראלי-אמריקאי משולב. מתקיימת גם למידה דרך מפגשים עם בני נוער מישראל ודיון בפרקי היסטוריה מכוננים. המפגשים הופכים את הכותרות בחדשות לסיפורים אישיים של חברים, ומחזקים את החיבור הרגשי והסולידריות.
במרכז התפיסה החינוכית שלנו עומדת השפה העברית, לא רק כמקצוע לימוד, אלא כשפת-עם המהווה גשר חי לזהות ולסולידריות. אנו מציעים רצף התפתחותי שבו השפה היא הכלי המרכזי לחקירה אישית וחברתית:
- בגיל הרך וביסודי: הדגש הוא על חוויה ורכישת קריאה וכתיבה מתוך חיבור רגשי ל”ילדות ישראלית”, חגים וערכים באמצעות נכסי צאן ברזל של ספרות ושירה ישראלית לילדים.
- בחטיבת הביניים: העברית הופכת לכלי לחקירת “מעגלי השייכות”. בתוכנית “זהות ושייכות” ופרויקט My Family Story התלמידים משתמשים בשפה כדי לחקור ולתעד את שורשיהם; בתוכנית “הקשר הרב דורי”, השפה משמשת גשר בין-דורי בראיונות עם חברי קהילה ותיקים; ובתוכנית “מנהיגות ישראלית”, היא משמשת בסיס להבנת דמויות מפתח שעיצבו את האומה.
- בתיכון: לימודי העברית מהווים בסיס להעמקת הידע הנדרש כדי להעניק כלים לגיבוש זהותם כישראליים-אמריקאים. דרך תוכניות כמו “סינמה ישראל” ו”ישראל במנהרת הזמן”, השפה העברית מאפשרת לתלמידים לנתח סוגיות מורכבות בחברה הישראלית, להכיר רגעים מכוננים בהיסטוריה ולעסוק במושג ה”עמיות” באופן בוגר ומפוכח.
חשיבותה של העברית כ”שפה חיה” באה לידי ביטוי מובהק בשעות המוקדשות לאקטואליה ושיעורי חינוך. מאז אירועי ה-7 באוקטובר, הכיתות הפכו למרחב בטוח לעיבוד המציאות. באמצעות חומרים מגוונים ושיח פתוח בעברית, התלמידים דנים בסוגיות של חטופים, נופלים וערבות הדדית. מפגשים אלו הופכים את הכותרות בחדשות לסיפורים אישיים, מחזקים את החיבור הרגשי לישראל ומוכיחים שהעברית היא המפתח לסולידריות ולחוסן הקהילתי שלנו.
זיהינו בנוסף את הצורך להבין את ההיסטוריה כעוגן לביטחון עצמי. ידע בתחומי ההיסטוריה והאזרחות, מיום הקמת המדינה ועד לאתגרי ההווה, מצייד את התלמידים ב “ארגז כלים“ הסברתי. ידע זה מעניק להם את הביטחון להביע עמדה מבוססת בסביבה מאתגרת, מול שאלות קשות או שיח עוין. והתוצאה, העברית והידע על ישראל אינם עוד מקצוע לימודי, אלא מרכיב חיוני בחוסן הלאומי והאישי של התלמיד. הם מאפשרים לו לעבור מעמדה של “מתגונן“ לעמדה של “שייך“, בעל זהות יהודית-ישראלית גאה ומבוססת ידע.
פרקטיקה ויישום:
כדי להפוך בית ספר משלים לעוגן קהילתי וחוסן זהותי, נצמדנו לעקרונות הבאים:
1. מענה לתלמידי בתי ספר ציבוריים: יצירת מסגרת אחר הצהריים שמשלבת לימודים עם אירועים חברתיים ותרבותיים, עבור תלמידים שאחרת לא היו זוכים לחיבור לקהילה ולשורשים.
2. שותפויות אסטרטגיות: עבודה צמודה עם ארגונים כמו קרן תל “י לחינוך יהודי ישראלי פלורליסטי, המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות (WZO), שיתוף פעולה עם בתי הספר היהודיים באזור וגורמים קהילתיים, המאפשרת פיתוח תכנים מעודכנים ורלוונטיים.
3. התאמה לזהות “ממוקפת“: הכרה בכך שהתלמידים הם גם ישראלים, גם אמריקאים וגם יהודים, ומתן מקום לכל מרכיבי הזהות הללו דרך השפה.
4. תמיכה במעגלים רחבים: המודל מספק תמיכה גם להורים, המחפשים עוגן וקהילה דוברת עברית כדי להתמודד עם אתגרי גידול הילדים בעלי זהות ממוקפת (ישראלית-אמריקאית-יהודית) בעתות משבר.
אחד הכלים המשמעותיים ביותר במודל שלנו הוא קבלת אקרדיטציה (הכרה לימודית) עבור לימודי העברית בתיכונים הציבוריים. המהלך הזה מעניק לשפה מעמד רשמי – היא כבר לא רק “שפת בית “ או שפה דתית, אלא שפה בעלת מעמד בינלאומי מוכר. הכרה זו נותנת לתלמידים לגיטימציה אקדמית וגאווה, ומציבה את העברית בשורה אחת עם שפות עולם אחרות. תלמידי בית הספר יכולים ללמוד את שפת המורשת שלהם, עברית, כחלופה לחובת לימודי שפת עולם המבוקשת לסיום התיכון והקבלה לקולג’.
סיכום
השפה העברית בחינוך המשלים היא הרבה יותר ממקצוע לימודי; היא העוגן שמאפשר לקהילה הישראלית והיהודית בתפוצות לשמור על חיוניות ועל חיבור לשורשים. המודל של בית הספר המשלים לעברית ‘בגד כפת’ מוכיח כי כאשר השפה נלמדת כחלק מהקשר תרבותי וקהילתי רחב, היא הופכת לכלי של צמיחה, חוסן, גאווה ושייכות – גשר חי המחבר בין העבר, ההווה והעתיד של הילדים ומשפחותיהם.

אליאנה בומר גורדון היא אשת חינוך, מנהיגה פדגוגית ומרצה בעלת 28 שנות ניסיון בזירה הישראלית והבינלאומית. כיום היא מובילה פדגוגית ומובילת החינוך הלשוני בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ובמקביל מנחה פדגוגית בעמותת עברית במרכז בארצות הברית. במהלך דרכה כיהנה בתפקידי ניהול והובלה פדגוגית בארץ ובעולם, ובהם ניהול פדגוגי של בית הספר “בגד כפת“ (פאלו אלטו, קליפורניה) והדרכה וליווי מורים באוניברסיטת הבראיקה (מקסיקו). עבודתה מתאפיינת בבניית תשתיות פדגוגיות מהיסוד, בהטמעת הוראה דיפרנציאלית ובחיבור בין חזון חינוכי ליישום יומיומי בכיתה. אליאנה מאמינה במצוינות לצד מיצוי אישי, ופועלת לתרגם מחקר פדגוגי עדכני לפרקטיקות הוראה שמקדמות למידה משמעותית, אחריות של לומדים, והישגים גבוהים. אליאנה בעלת תעודת הוראה בלשון עברית ולימודי יהדות, תואר ראשון במקרא, ותואר שני בחינוך יהודי.

נירית פרייקורן מובילה את האסטרטגיה העסקית והלימודית בבית ספר המשלים “בגד כפת” (פאלו אלטו, קליפורניה). בתפקידה היא אמונהעל פיתוח אקדמי, ניהול סגל, וקידום גישות חדשניות לחיזוק הזיקה לשפה ולמורשת. בעברה מילאה נירית תפקידי ניהול בכירים בתחומיהמכירות והשיווק בתעשיית הפארמה. היא בעלת תואר ראשון בביולוגיה, תואר שני במנהל עסקים (MBA), ותעודת הוראה, שילוב המעניקלה תשתית ניהולית ועסקית איתנה לצד מומחיותה בחינוך.

טל זילברשטיין פז עוסקת בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי למעלה מ-15 שנים. טל משמשת כסגנית מנהלת בית הספר “בגד כפת”. במסגרתתפקיד זה היא אחראית על התפקוד השוטף של בית הספר, פיתוח תוכניות חינוכיות, וחיזוק הקשרים עם קהילת בית הספר וגופיםמשיקים. טל בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומנהל עסקים, ותואר שני במנהל עסקים בהתמחות בהתנהגות ארגונית. לפניהצטרפותה לבגד כפת שימשה טל כרכזת תוכניות נוער במגוון ארגונים יהודיים בישראל ובתפוצות וכמנהלת מחוז בתנועת הנוער “כנפייםשל קרמבו“ המשלבת צעירים עם ובלי צרכים מיוחדים.
From The Editor: Spring 2026
By the time I entered the elementary school I attended, it had been around for nearly 50 years and was already in decline. Despite the challenges, there were two things which left a lasting impression. The Jewish studies, which occupied the first half of the day, were all conducted in Hebrew, Ivrit beIvrit; some of the teachers were dedicated, die-hard Hebraists who provided me with a very solid foundation. The Hebrew that I learned gave me access to Israeli songs popularized after the Six Day War and to classic Jewish texts—the siddur, Humash, and even to Gemara (yes, Aramaic and Hebrew are closely connected). The language enabled me to act as a translator when my father’s cousin came to visit from Israel, and even enabled me, years later, to attend a regular Israeli yeshiva—in Hebrew.
Aside from the Hebrew language, the school was suffused with Israeli culture.
Hebrew, Achievement, and Educational Leadership: The Process of Building Depth and Durability
בבתי ספר יהודיים בתפוצות, הוראת עברית נעה זה שנים בין שני קטבים: מחד, שפה של זהות, רגש וחיבור לעם ולמדינה; מאידך, מקצוע הנאבק על מקומו מול תחומי דעת הנתפסים כ”ליבתיים” ובעלי יוקרה אקדמית. כמנהל מחלקה לעברית וכמורה בבית ספר יהודי־ציוני, מצאתי את עצמי שואל לא פעם: האם תפקידי הוא להגיב לציפיות משתנות של תלמידים, הורים והקשר פוליטי, או שמא להציב חזון חינוכי ברור—גם במחיר של חיכוך, עומס ואתגר מערכתי. מתוך התבוננות בזהותי כמחנך עברי־ציוני ובחיבור לערכים שעליהם גדלתי, בחרתי לראות בעברית לא רק כלי זהותי אלא תחום דעת מלא: שפה חיה, תרבות עשירה, וספרות ושירה הראויות להילמד ללא התנצלות ובסטנדרטים אקדמיים ברורים.
When Hebrew Became a Lifeline: Teaching Language, Culture, and Identity After October 7
A few days after October 7, I received an email from the parent of one of my students. The message itself was simple: a link to a video of the prayer for the soldiers of the Israel Defense Forces, set to music. But it was the words, written by the student, that stayed with me:
I’m sure you’ll like this video because you are Israeli. It’s a good song, very encouraging. I hope Hashem will watch over all our soldiers and bring them home safely so there will be peace.
This was not an assignment. No one had asked her to do this. It was an instinctive act of connection—a student using Hebrew, prayer, and music to reach out to her teacher and to Israel. In that moment, it became clear to me that Hebrew in my classroom had changed. It was no longer only a subject to be mastered; it had become a lifeline.
Successful Shelihim
Jewish Educational Leadership: What do you see as the real value of shelihim?
Bini Krauss: Ivrit beIvrit has long been a central pillar of what we believe in. I know that there are fewer schools doing that today than there were twenty years ago, for sure, but it’s still something that’s very important to us. So the first thing is that if we want to do it properly, it’s probably good to have people who speak Ivrit as their native language. It’s not the only way to do it, but I believe that it is certainly the best way. Many years ago, I taught at the Yeshivah of Flatbush. I was not a native Hebrew speaker, but I think that I was pretty good. Nonetheless, it is much better for students to interact regularly with those for whom Hebrew is native.
From Exposure to Expression: A Schoolwide Model for Increasing Hebrew Production through Joyful Culturally Rich Pedagogy
Despite significant growth across nearly all curricular areas in recent decades, Hebrew language instruction remains a persistent challenge in many Jewish day schools. While schools throughout the diaspora have sought to address this issue by employing shelihim from Israel, this model has raised ongoing concerns, including a lack of continuity due to frequent staff turnover, uneven pedagogical training, differing cultural assumptions about teaching and learning, and questions of quality control. At the Moriah School (Englewood, NJ), these long-standing concerns converged with a broader question that many school communities face: How could it be that a child could spend twelve years in a Jewish day school and still struggle to speak Hebrew?
This urgent question became the catalyst for our recent initiative. The school’s leadership felt that the moment had arrived for a bold, systemic rethink. Student outcomes in many subjects were improving, yet progress in Hebrew remained stagnant.
Teaching Hebrew in a Changing World
אולי נתחיל בשאלה פשוטה מאוד. למה זה חשוב שיהודי בתפוצות ילמד עברית, ואיך זה משפיע על חייו?
אני חושב שהיא באמת שאלה מאוד מורכבת, מכיוון שאחד מהאתגרים הגדולים שיש היום בתפוצות הוא להתמודד עם השאלה “למה עברית?”. אני חושב שלכולם די ברור למה צריך לעסוק בתכנים יהודיים—בחלק מבתי הספר קוראים לזה מקצועות הקודש, בחלק מבתי הספר מגדירים את זה אחרת—אבל לכולם מאוד ברור שבית ספר יהודי צריך שתהיה לו זיקה ליהדות. אך מבחינת העברית יש היום הרבה מאוד סימני שאלה גדולים. ה”אני מאמין” שלי, והוא שלי בלבד, זה שאנחנו מלמדים עברית משתי סיבות. אלף, מתוך זה שהעברית היא חלק מהעולם היהודי. אי אפשר לנתק את העברית מכל ההיסטוריה היהודית. העברית היא הערך הבסיסי ביותר של היהדות.
From Immersion to Deliberation: A Model for Hebrew Identity Education
In recent years, we have found ourselves returning to a question that feels both old and new: If early Zionist thinkers believed that reviving Hebrew could reshape Jewish life, how might they have imagined teaching it in communities far from the land where it would be revived? We are not historians of Zionist pedagogy, and we do not pretend to reconstruct their educational blueprints. But reading figures such as Ze’ev Jabotinsky alongside other early twentieth-century voices forces us to pause and plan intentionally. For them, Hebrew was never meant to function merely as a school subject. It was imagined as atmosphere, as music, as discipline, as shared inheritance. It was something that would seep into consciousness and form character.
Ze’ev Jabotinsky, founder of the Revisionist Zionist movement and the Betar youth organization, is often remembered for his political writings and sharp polemics. Yet woven throughout his speeches and essays is a sustained concern with formation.
Language Defines Identity: A Literary Unit on Multilingualism and Multiculturalism
אירועי השבעה באוקטובר ומה שאירע בעקבותיהם היו שבר שהשפעתו עדיין מהדהדת בכול. לא רק שערעור תחושת הביטחון, האמון, והאמונה שלי עצמי הקשו עליי לעמוד בכיתה וללמד ״כרגיל״, גם תלמידיי בצפון קליפורניה הרחוקה והבטוחה חשו שמשהו נסדק. בימים הראשונים שלאחר הטבח, תלמידים אמרו לי שלראשונה בחייהם הם נחשפים לגילויי אנטישמיות וחוששים לביטחונם האישי, או לעסק בעל הנראות היהודית מאוד של משפחתם. הדהימה אותי העובדה שגם בתיכון היהודי הקטן שבו אני מלמדת (180 תלמידים), תלמידים, אנשי סגל ומשפחותיהם הכירו אישית חטופים, ניצולים, לוחמים וחללים.
בשנת הלימודים 2024-2025, תכננתי ללמד את ההקבצה המתקדמת שלנו (כיתות ט׳-יב) קורס בספרות עברית. היחידה שעמה החלטתי לפתוח את השנה עוסקת ברב-לשוניות ורב-תרבותיות, נושא שמעסיק אותי בחיי האישיים והמקצועיים כאחד.
What Would Jabotinsky Expect from a Hebrew Program Today?
In recent years, we have found ourselves returning to a question that feels both old and new: If early Zionist thinkers believed that reviving Hebrew could reshape Jewish life, how might they have imagined teaching it in communities far from the land where it would be revived? We are not historians of Zionist pedagogy, and we do not pretend to reconstruct their educational blueprints. But reading figures such as Ze’ev Jabotinsky alongside other early twentieth-century voices forces us to pause and plan intentionally. For them, Hebrew was never meant to function merely as a school subject. It was imagined as atmosphere, as music, as discipline, as shared inheritance. It was something that would seep into consciousness and form character.
Ze’ev Jabotinsky, founder of the Revisionist Zionist movement and the Betar youth organization, is often remembered for his political writings and sharp polemics. Yet woven throughout his speeches and essays is a sustained concern with formation.
Resilience in Jewish Education Begins With Hebrew
כמעט שמונה עשורים מהווים בתי הספר “המלך דויד” (King David) ביוהנסבורג רשת של בתי ספר יהודיים, הפועלת תחת חסות ועד החינוך היהודי בדרום אפריקה. הרשת כוללת ארבעה קמפוסים ומציעה חינוך מגיל גן ועד תיכון, במסגרת משותפת לבנים ולבנות, ובה לומדים כיום כ־2700 תלמידים ומלמדים כ־385 מורים. בתי הספר פועלים ברוח אורתודוקסית-מסורתית, תוך פתיחות וקבלת תלמידים ממשפחות יהודיות מגוונות. לצד חינוך כללי ברמה גבוהה, מושם דגש משמעותי על לימודי עברית ולימודי יהדות, כחלק מתפיסה חינוכית הרואה בשפה, במסורת ובקשר למדינת ישראל מרכיבים מרכזיים בזהותם של התלמידים. במסגרת קהילה יהודית מגובשת ובעלת ציפיות ברורות, בתי הספר שואפים לחנך תלמידים בעלי זהות יהודית וציונית, תחושת שייכות, ואחריות כלפי הקהילה והחברה.
כאשר התחלתי להוביל את תחום העברית בבית הספר, הבנתי שהשאלה איננה כמה שעות עברית נלמדות (למרות שאף זו שאלה חשובה), אלא איזה מעמד יש לעברית בתרבות הבית ספרית.
Shinshinim in Schools: An Insider View
The following interview has been edited for clarity and brevity.
Jewish Educational Leadership: Many of our readers are familiar with what a shinshin is, but not all. Can you tell us briefly?
Shira Rafalovitz: Sure. Shinshin is short for shenat sherut, a year of service. It is a year of volunteer work that some Israelis do before they start the army. Most people do their sherut in Israel, volunteering in lots of different places, but some of us choose to go overseas to work in schools or Jewish communities where we think that we can help build bridges between Jewish communities around the world and Israel. I got placed in Detroit, where I did most of my work at Frankel Jewish Academy, the high school. I also did some teaching in a Sunday school with younger kids and with a synagogue.
Preparing Shelihim for Transformative Educational Leadership
Ben Porat Yosef (BPY) is an Early Childhood-8th grade Modern Orthodox yeshiva day school (Paramus, NJ). The school was founded 25 years ago, initially as a Sephardic educational institution, and shortly thereafter shifting to our current model as a dual-curriculum Sephardic and Ashkenazic school, where students who hail from either heritage and tradition are welcomed and celebrated. Moreover, the educational program trains our students in the laws, customs, and culture of the varied Sephardic and Ashkenazic traditions.
The other core element of our mission is to develop in our students a love for Am Yisrael, Eretz Yisrael, and Medinat Yisrael. This is executed in a variety of ways, and two central components are our Hebrew Immersion model and our shelihim program.
Many Diaspora day schools aspire to effectively teach Judaic Studies in Ivrit, for both philosophical and educational reasons. However, there are several significant challenges that have likely contributed to less-than-ideal implementation in the broader field.
Cafe Ivrit: Hebrew Conversation & Connection for Supplemental School Students
In supplemental school settings, there is so much for our students to learn in so little time. With a focus on learning Jewish traditions and preparing for Benei Mitzvah services, students often interact with Hebrew as an ancient language used in prayer and the Torah. It can be challenging for educators to allocate additional preparation and class time for students to experience Hebrew as a modern, spoken language.
Congregation Beth Elohim (Acton, Massachusetts) is an independent synagogue of about 200 families. We strive to foster a warm, welcoming, and inclusive environment that fulfills the ever-changing needs of our Jewish community. Our supplemental Religious School includes students from kindergarten through 10th Grade. We seek to create a learning environment that is warm and engaging, and to create a love of learning and a strong Jewish connection that will stay with our students throughout their lives.
Critical Conceptual Tools with Practical Application for Strengthening Hebrew Language Instruction and Learning
Over the past several years, I’ve found myself in the same conversation again and again with teachers, department chairs, and school leaders who care deeply about Hebrew but feel stuck. Not stuck because of a lack of passion, and not even because of a lack of resources, but because of something harder to name: a lack of shared clarity.
The questions come in different forms: What is the role of Hebrew in Jewish day schools today? Why teach Hebrew? Why learn Hebrew? What is Hebrew meant to accomplish? What should a graduate of a Jewish day school know and be able to do in Hebrew? Who is an effective Hebrew educator? What does effective Hebrew language teaching and learning actually look like?
At first, these questions may sound abstract. However, strong frameworks can help shape very real decisions: how time is used, how teaching is approached, which curricula are chosen, and how educators are supported.
Hebrew 2.0- A Language that Shapes Reality: Hebrew as a Catalyst for Developing Thoughtful, Engaged an Influential Youth
The transformations of the 21st century bring with them fundamental changes in the way we understand second language acquisition processes. Social, cultural, and economic shifts are creating a reality in which intercultural and multilingual interactions are becoming central to our daily lives. In this reality, researchers and educators who teach languages are called upon to be attentive and open to change, and to adapt instruction to evolving contexts, to prepare learners to navigate a complex and unpredictable world. Accordingly, there is a growing need to adopt an updated perspective on second language acquisition, one that is suited to a dynamic reality and reflects the broad cultural and identity-related contexts within which language learning takes place.
Many education systems are now aware of the need for reforms and the renewal of content and teaching methods, so that these may incorporate, as an inherent part of the learning process, the new skills that students require in the 21st century: communication skills, creativity, critical thinking, problem solving, and collaboration.
Reach 10,000 Jewish educational professionals. Advertise in the upcoming issue of Jewish Educational Leadership.







